החלטה בתיק בש"פ 8514/05

1.        בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שיצר) מיום 4.9.2005. בהחלטה זו קיבל בית המשפט המחוזי חלקית ערר על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו באשמה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

2.        על פי כתב האישום נהג העורר ביום 31.3.2005 ברכב טרנזיט (להלן: הטרנזיט) ועימו נסעו אחיו, אשת האח וששת ילדיהם. בכביש בין עירוני שבו מעקה הפרדה בלם העורר את הטרנזיט כדי לבצע פניית פרסה אסורה במקום המיועד למעבר של רכב ביטחון. בעקבות הבלימה אירעה התנגשות בין הטרנזיט ובין הרכב שנסע מאחוריו (להלן: הרכב הנוסף) וכתוצאה ממנה התהפך הטרנזיט ועבר לנתיב הנגדי, שם פגעו בו כלי רכב נוספים. בתאונה זו נגרם מותם של האח, של אשת האח ושל ששת ילדיהם.

3.        בעקבות התאונה נפסל העורר בתאריך 17.4.2005 על ידי קצין משטרה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מבית המשפט לתעבורה להאריך את משך פסילת הרישיון עד תום ההליכים נגדו, וזאת אף לתקופה העולה על שישה חודשים, כסמכותו על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה. בהחלטתו מיום 28.7.2005 קבע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת נ' דיסקין) כי למרות טענות העורר כי אחיו המנוח הוא שנהג בטרנזיט, יש בחומר הראיות תמיכה רבה לטענה כי העורר נהג בטרנזיט בעת אירוע התאונה. כן ציין בית המשפט לתעבורה כי חומר הראיות יש בו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. אשר למסוכנותו של העורר כנהג, ציין בית המשפט כי עברו התעבורתי של העורר אמנם אינו מכביד (13 הרשעות קודמות), אך הוא כולל עבירה של נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, אותה לכאורה עבר העורר גם בענייננו. נוכח העובדה שהעורר עבר עבירה דומה בעבר, וכן נוכח העובדה שבחר לכאורה במודע לעצור בפתאומיות בכביש מהיר ולבצע פניית פרסה תוך שהוא חולף על קו הפרדה רצוף, סבר בית המשפט כי קיימת מסוכנות בהמשך נהיגתו של העורר, ועל כן נעתר לבקשת המדינה והורה על פסילת הרישיון עד תום ההליכים.

4.        בהחלטתו מיום 4.9.2005 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שיצר) חלקית את הערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר. עוד קבע כי קיים בעורר פוטנציאל מסוכנות המצדיק את פסילת רישיונו עד תום ההליכים. עם זאת, סבר בית המשפט כי יש לאזן בין שיקולים אלה ובין צורכי פרנסתו של העורר שהינו מלגזן, ועל כן הורה כי העורר יהיה פסול מנהיגה בכביש עד תום ההליכים נגדו, אך הפסילה לא תחול על הפעלת מלגזה במקום עבודתו.

5.        מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו במידה מספקת לשאלת קיומן או העדרן של ראיות לכאורה נגדו. העורר חוזר וטוען כי לא הוא נהג בטרנזיט אלא אחיו המנוח, ולדבריו הראיות העיקריות כנגדו בהקשר זה הנן הודעות שנויות במחלוקת שלכאורה מסר, ואשר בכוונתו להביא לפסילתן במשפט זוטא. עוד טוען העורר כי ספק אם ניתן לקבוע שנהג הטרנזיט, יהא מי שיהא, אחראי לתאונה. מכל מקום, כך מוסיף העורר וטוען, אין לקבוע שההתנהגות המיוחסת לו בכתב האישום מעידה על היותו נהג מסוכן שיש להרחיקו מן הכביש בטרם נגזר דינו וזאת לתקופה בלתי מוגבלת העלולה להגיע כדי שנים. העורר מפנה בהקשר זה לכך שעל פי כתב האישום צפויים להעיד במשפט 30 עדי תביעה, האמורים להיחקר על ידי שני הסנגורים של העורר ושל נהג הרכב הנוסף. עוד טוען העורר כי בית המשפט לתעבורה החליט שלא להמשיך ולפסול את רישיונו של נהג הרכב הנוסף בעוד ההליך תלוי ועומד. זאת למרות שהוא נהג מונית, ולו 33 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, וכן למרות שלטענת העורר נושא אותו נהג בחלק לא מבוטל מן האשם בהתרחשות התאונה. מטעמים אלה טוען העורר כי ההחלטה לפסול את רישיונו עד תום ההליכים, נגועה בחוסר אחידות ובאפליה. לבסוף טוען העורר כי ניתן להסתפק בתקופת הפסילה שריצה עד כה - כחמישה חודשים - ויש לבטל את ההחלטה המורה בשלב מוקדם זה של ההליכים על פסילת רישיונו, בלא לקצוב את תקופת הפסילה.  

6.        טענת העורר כי לא קיימות במקרה זה ראיות לכאורה לביסוס אשמתו כמי שנהג ברכב ולחלופין לביסוס רשלנותו דינה להידחות. העובדה שהעורר נהג ברכב לכאורה עולה הן מהודאתו המפורשת בהודעה מיום 31.3.2005, הן מהודעת הרופא ד"ר בצלאל סיוון מיום 19.4.2005, בה התייחס לתיעוד שרשם מפי העורר בעת שקלט אותו בבית החולים, והן מזיכרון הדברים שערך השוטר אהד אברהמי ביום 31.3.2005, לאחר ששוחח עם העורר. עובדה זו אף עולה לכאורה בקנה אחד עם הודעתו של אבנר מוצפי משירות מכבי האש שניתנה ביום 5.4.2005, בה סיפר כי חילץ את אחיו המנוח של העורר מהמושב שליד הנהג. אשר לראיות לכאורה לעניין הרשלנות, עולה מדו"ח בוחן הרכב כי הטרנזיט החל לבלום ואף לנטות שמאלה לצורך כניסה אסורה אל המעבר שנועד לרכב ביטחון, טרם שהתנגש בו הרכב הנוסף. בכך יש משום ראיה לכאורה כי העורר בנהיגתו הוציא מן הכוח אל הפועל את מעשה הרשלנות שגרם לתאונה. נוכח כל האמור לעיל נראה, אפוא, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האשמה המיוחסת לעורר. אשר לשאלת המסוכנות. אכן עברו התעבורתי של העורר אינו מכביד, אך יחד עם זאת נסיבות התרחשותה של התאונה והסיכון המודע שנטל לכאורה העורר בבצעו בלימה פתאומית ובסטייתו שמאלה לביצוע פניית פרסה אסורה ברכב שהיה מלא בנוסעים ובהם ילדים רכים בשנים, כל אלה יש בהם כדי ללמד על סכנה ממשית הנשקפת מן העורר כנהג, ובכך נבדל עניינו מן המקרה אשר נדון בבש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 577. טענתו השלישית של העורר נוגעת לכך שהופלה לרעה לעומת נהג הרכב הנוסף, שרישיונו הושב לו תוך כדי ניהול המשפט, על פי החלטת בית המשפט לתעבורה. אף טענה זו דינה להידחות. ראשית, אין מקום להשוואה בין המעשים המיוחסים לעורר כנהג הטרנזיט ובין העבירה של אי שמירת מרחק המיוחסת לנהג הרכב הנוסף. שנית, גם אם היה מקום להשוות בין המעשים המיוחסים לכל אחד מן הנהגים, יש לזכור כי השיקול של שוויון בין נאשמים אינו שיקול בלעדי, ולצידו יש להביא בחשבון מכלול של שיקולים נוספים (ראו בש"פ רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 753, 767). על כן ייתכנו מקרים בהם יידחה עקרון השוויון מפני האינטרס של שלום הציבור ובטחונו (ראו בש"פ 5398/03 דוד רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנדון בחרה המדינה משיקוליה שלא לערור על החלטת בית המשפט לתעבורה, אשר קבע כי רישיון הנהיגה יוחזר לנהג הרכב הנוסף. אולם, לאור מסוכנותו של העורר כנהג, נראה כי אפילו סברתי שיש מקום להשוואה בין המעשים המיוחסים לכל אחד מן הנהגים, ראוי היה להעדיף במקרה זה את האינטרס של שלום הציבור על פני עקרון השוויון.

7.        בשל כל הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש מקום להמשך פסילת רישיונו של העורר מעבר לתקופת הפסילה המנהלית וכן מעבר לתקופה של שישה חודשים. זאת בייחוד נוכח העובדה כי ראה לנכון לסייג את הפסילה באופן שיתאפשר לעורר להמשיך ולהתפרנס מעבודתו כמלגזן. יחד עם זאת, אני סבורה כי יש ממש בטענה האחרונה שהעלה העורר ולפיה ראוי לקצוב את משך תקופת הפסילה ואין להותירה ללא מועד נקוב לסיום.

           סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה קובע כי:

עברו ששה חדשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי הסעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

           ה"הוראה האחרת" שהורה בית משפט לתעבורה במקרה דנן ואותה אישר גם בית המשפט המחוזי, היא כי העורר יפסל מלהחזיק רשיון נהיגה ברכב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ואף מעבר לשישה חודשים (ראו בג"ץ 658/84 הולנד נ' שופט הית משפט השלום לתעבורה פ"ד לט(2) 524). קביעה כללית זו לפיה תעמוד הפסילה בתוקפה "עד תום ההליכים", וכי מגבלת ששת החודשים שבסעיף 50(ב) לא תחול, אינה מסמנת מועד קצוב וידוע. התיבה "עד תום ההליכים" שאולה מהליכי מעצר פליליים, אשר בהם יש לה משמעות מוגדרת, קרי: תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, כהוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), ובכפוף לסמכות המסורה לבית המשפט העליון להאריך את תקופת המעצר מעבר לתשעה חודשים אלה לתקופה קצובה שלא תעלה על שלושה חודשים בכל פעם, על פי סעיף 62 לחוק המעצרים. לא כן בדיני התעבורה. כאן התיבה "עד תום ההליכים", בהחלטה הניתנת מכוח סעיף 50(ב) סיפא ומורה על פסילה לתקופה העולה על שישה חודשים, משמעותה ללא הגבלה ברורה של הזמן משום ש"תום ההליכים" אינו תחום בזמן על פי הוראות הפקודה. הפסילה יכול, אפוא, כי תתמשך ותלך כל עוד ההליכים מתנהלים והזמן אינו ידוע מראש. במצב דברים זה נראה כי השימוש בתיבה "עד תום ההליכים" אינו יאה. אכן, פסילת רישיון נהיגה על פי הוראה זו יש בה מימד של ענישה טרם הרשעה וראוי כי השימוש שיעשה בה יהיה מדוד וקצוב בזמן. פסילה טרם הרשעה שאינה מוגדרת בזמן אינה מידתית ואין לקבלה. עמד על כך השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבש"פ 7647/00 חינוואי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 812, 815 באומרו:

דומה כי פסילה לתקופה בלתי קצובה מראש אינה החלטה ראויה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שבאמור המחוקק בסעיף 50(ב) לפקודת התעבורה כי פסילה עד תום ההליכים על דרך הסתם תפקע כעבור 6 חודשים, מסתמא סבר כי משפטו של הנפסל יסתיים תוך 6 חודשים, או לחלופין, כי תקופת 6 חודשים הינה תקופה סבירה לפסילת רישיון, ואילו פסילה לתקופה ארוכה ממנה, נדרשים לה נימוקים מיוחדים.

           סעיף 49 לפקודת התעבורה מאפשר אמנם לנאשם לעתור להשבת הרישיון במסגרת בקשה לעיון חוזר. אולם, הליך זה אין בו מענה לבעייתיות שהוצגה שכן בבקשה לעיון חוזר נקודת המוצא היא כי החלטת בית המשפט עומדת בעינה אלא אם נשתנו הנסיבות באופן המצדיק לשנות ממנה והנטל בעניין זה על הנאשם. לעומת זאת, מקום בו בטלה הפסילה משום שנקף המועד שנקבע בהחלטה, הנטל על המדינה להראות כי יש טעם המצדיק את המשך הפסילה לתקופה נוספת תוך כדי ניהול ההליכים.

8.        מן הכלל אל הפרט. במקרה הנדון רישיונו של העורר נפסל לראשונה ביום 17.4.2005 על ידי קצין המשטרה, וביום 28.7.2005 קבע בית המשפט לתעבורה כי הרישיון ייפסל עד תום ההליכים. בשלב זה, נקבעו ארבעה מועדים לשמיעת הוכחות בהליך זה. הראשון שבהם נקבע לחודש נובמבר 2005 והאחרון בינואר 2006. על פי הנתונים שבפניי, לא ניתן להעריך האם בתוך מועדים אלה יגיע ההליך לסיומו. כפי שכבר הוסבר, האיזון הנכון בין האינטרס של שמירה על שלום הציבור מזה ובין זכותו של הנאשם שלא להיענש בפסילת רישיון טרם שהורשע בדינו מזה, מצדיק קציבה של תקופת הפסילה. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ובמועדי השמיעה שנקבעו, אני מורה, אפוא, כי הפסילה שהוטלה על העורר תעמוד בתוקפה עד יום 15.2.2006, או עד למתן פסק דין בת"ד 1768/05 בבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה, לפי המוקדם. היה וההליכים בת"ד 1768/05 לא יסתיימו עד אותו מועד, יושב רישיונו של העורר לידיו אלא אם תעתור המשיבה להמשך הפסילה לתקופה קצובה נוספת על פי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה ובקשה זו תיענה.

           ניתנה היום‏, י"ד אלול, תשס"ה (18.9.2005).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: